בת הדיין

בשעה שלוש וחצי אני עולה אל האוטובוס, מותש מעוד יום ארוך.

ארוך מדי. המורה לאזרחות תפר לנו את המוח עם חוקי יסוד וזכויות האדם, והמחנכת הלחוצה שלנו הזכירה בפעם האלף, שמאוד חשוב שנלמד כמו שצריך.

כבר לא יכול יותר לראות לוח, טוש או מורים. רק עוד ארבע בגרויות וקצת יותר מחצי שנה והמקום המעיק הזה מאחוריי.

אני גורר רגליים במעבר עד לקצה האוטובוס. מוצא שני מושבים פנויים, מתיישב ליד החלון וזורק את התיק לידי כדי שלאף אחד לא יהיו רעיונות.

אני מניח ראש על החלון המוכתם ומסתכל החוצה. ניר ויריב עומדים ליד התחנה עם ליטל והחברה המעצבנת הזאת שלה מכיתה י"א שאני אף פעם לא זוכר איך קוראים לה.

יריב נראה מגוחך בתספורת החדשה שלו. גלח בצדדים, ובאמצע קוצים עם פסי חימצון צהובים. הם עומדים חדים וישרים כמו מחטים.

הוא גם גידל לאחרונה זקן צרפתי.

אני נזכר במשחק מחשב עם דמות דומה ותוהה אם היא הייתה ההשראה שלו כשהלך לספר.

הוא לובש ג'ינס צמודים בצבע שחור וחולצה הדוקה בצבע ורוד בהיר שהוא חושב שמבליטה לו את השרירים. הוא מנסה לשדרלסביבה שהוא מספיק בטוח בגבריות שלו כדי ללבוש ורוד. אבל זה עושה בדיוק את ההפך.

הוא עדיין משחק כדורסל בנבחרת של בית הספר. פעם היינו הכי גבוהים בקבוצה עד שפרשתי והוא נהיה הרכז. ניר עומד לידו, נמוך ממנו לפחות בראש, כתפיים רחבות וגוץ. הוא תמיד נראה כאילו שהוא בצורת מלבן דחוס. יש לו שרשרת כסף כל כך עבה שעד לכאן היא מסנוורת. הוא עשה לאחרונה עוד שני עגילים באוזן ועכשיו הם תלויים בחישוקי כסף מכוערים. יש לו קוקו שהוא מטפח בקפידה עוד מכיתה ז' ועל כתף אחת מתנדנד לו תיק הגב החדש שלו, כל שנה הוא קונה משהו ממותג יוקרתי.

הם כולם מתפוצצים מצחוק ממשהו שיריב אמר.

ליטל שמה לו יד על הכתף תוך כדי שהיא צוחקת ואני רואה איך זה מנפח לו את האגו. אני כמעט יכול לקרוא את המחשבות שלו. אולי אפילו גם את שלה. הכול כל כך צפוי שזה עושה לי דיכאון.

ניר מוציא את הטלפון והם כולם עושים איזה ריקוד מגוחך.

בטח עוד רגע הוא יופיע אצל כולם בכל הרשתות החברתיות עם תיוג והאשטאג וכל השיט הזה.

ראיתי מספיק. אני מוציא את הטלפון, מכניס את האוזניות

לאוזניים הכי עמוק שאפשר, מוריד את כובע הצמר האפור עד סוף המצח, ושם מההתחלה את האלבום 'זמן סוכר' של איפה הילד בפול ווליום.

האמת היא שמצאתי אותם ממש במקרה, כשחיפשתי רוק ישראלי טוב. מסתבר שצריך ללכת איזה שלושה עשורים אחורה כדי למצוא משהו ראוי להאזנה.

אני לא נמצא ברשתות החברתיות. מירית אומרת שזה מוסיף לי הילה של מסתורין ושבטח זו הסיבה האמיתית שאני נמנע מהן בעקשנות, רק כדי לתחזק את פוזת המתבודד. אחרי שאני צוחק עליה שהיא שם כדי לחפש בנים חתיכים שרוקדים כמו בנות אני עונה לה ברצינות שזה פשוט סתם משעמם אותי.

ותכלס, הכול מרגיש לי צבוע. מילא החיוכים המרוחים, והלוקיישנים המבוימים עם הפילטרים המוגזמים, אבל מה שבאמת גורם לי לרצות להקיא זה שאפילו הכאב שם נראה מבוים.

ובכלל, למה שארצה לחשוף את עצמי בהתערטלות נפשית מול קהל יעד משועמם? לשתף תמונות אישיות לעיניים חטטניות.

יריב וניר כל היום מפרסמים את עצמם. מצטלמים ומתייגים, מצטלמים ומתייגים. את האוכל שהם אוכלים. את הבנות שהם יוצאים איתן. את הצ'יפס עם השניצל בשתיים בלילה בשניצלייה של יוסף, וצילום מפולטר להחריד של בקבוק בירה בודד על החוף.

הכול מרוח על המסכים.

כשאני איתם, אני משתדל תמיד לצאת מהפריים. שלא יכללו אותי בפריק שואו הזה.

פעם ליטל נעמדה לצידי וצילמה אותנו ביחד כשהיא מוציאה לשון. אחר כך שמעתי שהיא פרסמה את זה עם איזה משפט השראה בשקל על חברות אמת, ותהיתי אם מישהו יכול היה לראות עד כמה שנאתי אותה באותו הרגע של הצילום.

אנשים מצטלמים כשהם מלעיטים עצמם בכמויות אוכל לא הגיוניות ובצורה בהמית. דוחפים עוד… ועוד… ועוד…

האם יש סיכוי לאנושות?

תמיד חשבתי שבסופו של דבר אוכל להיבלע בתוך עולם התורה ואיכשהו להינצל מהכול, כמו באיזה מקווה אדיר ממדים.

קצת כמו דוד גדי, שחזר בתשובה לפני הרבה שנים. כל כך הרבה שנים שאני כבר לא זוכר אותו בלי הכובע מצחייה והציציות שמשתלשלות מעל הג'ינס.

פעם בכמה שבועות אני קופץ אליו לחווה ומנגן קצת עם החבר'ה, החניכים שלו. הם גרים שם. כל מיני נערים דתיים שהחיים קצת חבטו בהם ובסוף הקיאו אותם החוצה היישר לתוך החווה הטיפולית שלו.

בדיוק כשחמי רודנר שר על איפה הרוח, הנהג סוף־סוף מניע, ואנחנו זזים מהמקום המדכא הזה.

אני מגביר עד הסוף ועוצם עיניים, הטלטולים מרגיעים אותי ואני אני יורד בתחנה מול הבית שלי והולך בעייפות. כמו קשיש.

אני מעיף מבט לבית של החרדים. קיוויתי לראות אותה כשהלכתי להשלים להם מניין לפני כמה ימים. אבל כל הנשים היו ביחד מעבר למחיצה, כך שזה לא היה ממש אפשרי.

אני נושם עמוק, פותח את הדלת של הבית ושומע קולות מפתיעים במיוחד.

צחוק עולה מהמטבח.

 

אני מתקדם לאט ומציץ בשקט מהפתח. ליד שולחן האוכל יושבים יוני והודיה. מולם צלחת פסטה עם איזה רוטב לבן מוקרם ומול כל אחד מהם כוס מים עם קרח. ביניהם ניצבת צלחת ירקות חתוכים דק־דק: גמבות, מלפפונים וגזרים מסודרים בקבוצות לפי צבעים.

מולם יושבת לא אחרת מהבת החרדית של השכנים. מספרת להם משהו שגורם להם להתגלגל מצחוק.

אני עומד המום ומסתכל עליהם. מה קורה פה? ומי החליף דיסק ליום המחורבן הזה?

היא מבחינה בי ומפסיקה מייד את הסיפור. מרצינה פנים, זוקפת את הגב על הכיסא, ומיישרת את החצאית.

אני נכנס למטבח ומתקדם אל השולחן, לוקח מהצלחת מקל גזר חתוך דק ומקפיץ לפה, "את יכולה להמשיך, אני לא רוצה להפריע."

"זה בסדר," היא עונה אבל לא מסתכלת עליי. העיניים שלה מקובעות על השולחן. "פשוט אימא שלך לא אמרה לי שאתה תהיה בבית."

"כן, אני יודע, זו תופעה מוזרה כזאת…" אני משפשף את הסנטר בפנים רציניות, "בהתחשב בעובדה שאני גר כאן." אני מרים גבות ומחייך אליה.

היא מסמיקה.

"זאת רחל והיא הבייביסיטר החדשה שלנו," הודיה מצפצפת מהכיסא לידי.

"רחל…" אני אומר. זו הפעם הראשונה שאני שומע את שמה.

"והיא תהיה איתנו שלוש פעמים בשבוע, בימים האי־זוגיים, עד שאימא תחזור מהעבודה!" יוני מצטרף להסברים בהתלהבות.

"מה אתם אומרים! ותתנהגו אליה יפה? לא כמו שהתנהגתם אל תהילה?"

"כן!" הם עונים במקהלה.

אני מתקרב ונותן להודיה נשיקה על הראש, ופורע ליוני את השיער בחיבה.

אני מניח את התיק על הכיסא הפנוי וניגש לכיריים. מרים מהסיר את המכסה ומריח. וואו. ארוחת צהריים אמיתית. היום הזה באמת

הולך ומשתפר.

אני מסתובב אליה, מחזיק את המכסה בידי, "אפשר לאכול מזה?"

"כן," היא מרימה מבט ואני שוב כמעט נופל מהיופי הבלתי נתפס שלה. מהעדינות והאצילות בכל תנועה שלה. כמה לא שגרתי.

"הכנתי כמות גדולה, אני לא רגילה לבשל רק לשני ילדים," היא מחייכת חיוך עדין.

"כמות גדולה זה מעולה. אני גווע."

אני לוקח צלחת ושם לי ערימה מוגזמת של פסטה ויוצק בנדיבות מהרוטב המוקרם. זו באמת הפתעה שאני לא צריך לחמם לי במיקרוגל פיצה קנויה בטעם של סוליה.

אני מתיישב ליד יוני, במרחק בטוח מרחל, שלא תיבהל. דוחף מזלג לפה. לועס. מתענג. וואו.

"הפסטה מעולה," אני אומר ודוחף עוד מזלג עמוס לפה.

"תודה רבה, ברוך השם," היא פונה אל יוני והודיה ומחייכת אליהם

בחום, "לא ידעתי מה אתם אוהבים. אתם תצטרכו לספר לי כדי שאכין לכם לפעמים הבאות."

הם פוערים את הפה ומסתכלים עליה לא מאמינים. אם זה לא היה מביך בגילי גם אני הייתי מגיב בדיוק כמוהם.

"כל מה שלא יוצא מאריזה צבעונית עם הוראות לזמן חימום במיקרוגל — הולך," אני אומר לה.

יוני והודיה מסיימים לאכול, מניחים את הצלחות בכיור ורצי מהשולחן אל הסלון. אחרי דקה אני שומע את הטלוויזיה נדלקת.

היא נעמדת וניגשת לכיור, עם הגב אליי, שוטפת את הכלים ושמה במדיח. עוד צלחת, כמה כוסות, סכו"ם…

אני אוכל ומסתכל עליה בזמן שהיא עושה את זה. על הגובה שלה. על העמידה הזקופה. החולצה שלה בצבע תכלת סגורה עד לכפתור האחרון והצווארון שלה עומד צמוד לצוואר הברבור שלה.

היא נמתחת מעט בכל פעם שהיא מתכופפת לשים כלי בתוך המדיח.

החצאית שלה רחבה עם מלא בד וקפלים כמו של סבתא מִ קום המדינה או משהו. יש לה גרבי ניילון בצבע חום ונעליים שחורות מבריקות עם אבזם כסוף. השיער המהמם שלה קלוע בצמה הדוקה שמגיעה לה

כמעט עד לישבן.

אני מסיים לאכול, נשען אחורה בכיסא וממשיך להסתכל על הגוף שהיא מנסה לטשטש מתחת לבגדים הרחבים והמכוערים שלה.

היא מרטיבה סמרטוט, סוחטת ומסתובבת, תופסת אותי נועץ בה עיניים ומסמיקה. אני אמור לקום מהכיסא ולצאת מכאן, כבר סיימתי לאכול מזמן. אבל אני לא קם.

היא משפילה מבט ומנגבת את שולחן האוכל. אני מסתכל על כפות הידיים העדינות שלה. יש לה אצבעות ארוכות, וציפורניים גזורות בלי שום לק, או בנייה, או כל שיט אחר שכולן מדביקות עכשיו.

היא שוב תופסת אותי בוהה בה ושוב מסמיקה.

מטומטם, אני גוער בעצמי, מה אתה מביך אותה כל הזמן. אני קם עם הצלחת לכיור ושוטף אותה.

היא יוצאת מהמטבח בלי להגיד כלום.

אני מנגב ידיים ונשען על השיש. קצת המום. שומע אותה מהסלון מציעה לאחיי לבוא ולבחור משחק מהארון בחדר המשחקים במקום הצפייה בטלוויזיה.

אני חושב שלפחות חצי מערימות המשחקים שנמצאים שם, לא נפתחו מיום הקנייה שלהם.

הם מתלהבים וכנראה הולכים אחריה, כי הטלוויזיה כובתה ואחרי כמה דקות משתרר שקט בסלון ואני שומע קולות עמומים מהחדר שלהם.

"לא ייאמן," אני אומר לעצמי. אני מרים שתי ידיים למעלה לתקרת המטבח ואומר בקול של מטיף דתי, "נגאלתם, אחיי הקטנים, השם שמע נאקתכם ושלח לכם מושיעה בדמות מלאך."

אני פותח את המקרר, לוקח פחית קולה והולך לחדר שלי. מחבר את הטלפון למערכת ושם נירוונה.

אני נזרק על המיטה, שוכב על הגב ומשלב רגליים. מסתכל על התקרה וחושב על העיניים הכחולות שלה.

ועל זה ששלושה ימים בשבוע, בימים האי־זוגיים, אני אחזור הביתה ואזכה לראות אותן.